השור, הבור והדיאלוג

בס"ד 

השור, הבור והדיאלוג

מבוא ופשט

כוונת מאמר זה הינה לאפיין כמה מהאופנים והמצבים בהם אנו פוגעים או נפגעים בדיאלוג הבין-אישי, ולנסות להציע דרכי התמודדות.
לצורך כך אנסה להשתמש במדרש-משנה, דהיינו לדרוש את המשנה, להתבונן מעט בפנימיותה. לצורך העניין בחרתי במשנה הראשונה (בבא קמא פרק א' משנה א') של סדר נזיקין במשנה, אותו סדר שעוסק בנזקים שמזיק אדם לחברו. חשוב לציין כאן כי המשנה הראשונה של כל סדר וכל מסכת טומנת בחובה את מהות הסדר או המסכת כולם (ראה רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות,הלכות שבת ,הלכה ז').

המשנה המדוברת מתחילה כך : "ארבעה אבות נזיקין : השור והבור המבעה וההבער."

4 אבות הנזיקין הינם 4 קטגוריות של נזקים שבהם אנו עלולים להזיק זה לזה. קיימת מחלוקת  בתלמוד הבבלי לגבי הגדרת השור והמבעה הכתובים במשנה וקיימת גם דעה שלישית בתלמוד הירושלמי, אך לענייננו אין הבדל מהותי מבחינת מדרש המשנה ,ולכן, מטעמי נוחות ,אני בוחר כאן להתייחס רק לפשט המשנה ע"פ הירושלמי.

על פי פשט זה אותם 4 אבות נזיקין המופיעים במשנתנו הינם נזקי ממון, דהיינו נזקים שאדם גורם בממונו ולא בגופו. השור הכתוב כאן הינו נזק הקרן (ככתוב בתורה "כי יגח שור") המאפיין את השור. כאשר השור מזיק בקרנו הוא עושה זאת בכוונה להזיק ולפגוע. היות ונגיחת השור הינה האב, הרי שתולדותיה הינם כל נזק שבעל חיים הנמצא ברשותי מזיק בכוונה- דחיפת השור, נשיכת הכלב, בעיטת הסוס, שריטת החתול, וכו'. לפי הירושלמי גם המבעה כולל נזקים שבהם בעל החיים שלי הזיק, אך המבעה כולל למעשה שתי קטגוריות : השן והרגל. השן כוללת את כל הנזקים שבעל החיים נהנה מהם, בעיקר אכילה (עז שלי שחדרה לגינת שכני ואכלה את ירקותיו), אך גם התחככות בכותל שנופל כתוצאה מכך, סיכה בשמן שמתקלקל וכו'. הרגל כוללת נזקים שהבהמה  הזיקה דרך הילוכה ללא הנאה וללא כוונת היזק- כבשים שדורכות על גינה ומקלקלות, פרה שמטנפת וכד'. המאפיין את הבור הוא שהתקלה עומדת במקומה, פאסיבית, והעובר עליו או נתקל בו ניזק – בור שכריתי או פתחתי ונפלו לתוכו, מסמר או נעץ שהשארתי ברשות הרבים ומישהו דרך עליו וניזק. ההבער הינו האש וכאן הכוונה היא מצב שכוח אחר, והוא הרוח, שמעורב בהיזק- אש שהדלקתי בחצרי והתפשטה לחצר שכני ע"י הרוח או פטיש שהנחתי בראש הגג ורוח מצויה הפילה אותו על ראש חברי.

פנימה

מי הוא השור שבתוכי ? – ניתן לאמר כי יש בי צד בהמי (הנפש הבהמית) שתוקף לעיתים כמו ששור תוקף. מתי השור תוקף ?- כאשר הוא חושש וחרד. הוא חרד כאשר נדמה לו שאני חודר לטריטוריה שלו, לוקח לו את המזון שלו, מנסה לפגוע בגוריו. לבהמה אין כוונת היזק כמו לאדם. היא אינה מזיקה מתוך תכנון, מתוך רוע. היא מזיקה מתוך אינסטינקט של התגוננות. זאת אומרת שבדרך כלל כאשר אני תוקף מישהו- מעליב, עוקץ, רואה רע, חושב רע- זה מתוך אינסטינקט התגוננות שנובע מהצד הבהמי והנמוך שבי, בדרך כלל מתוך פגיעה באגו שלי. אותו אדם הטיח בי את ביקורתו ואני , חסר ביטחון ומעוט אמונה, התערערתי ונפגעתי ומייד (או אחר כך) תקפתי בחזרה אותו או מישהו אחר.

חלק גדול מן המצבים בהם אנו פוגעים או נפגעים הינו פגיעות של שור או בעל חיים אחר החי בתוכנו וכך אנו נושכים ושורטים ונוגחים זה בזה, וגם מכישים כנשיכת הנחש. לעיתים אנו עושים זאת באופנים מאד מעודנים, מורכבים, עטופים במילים יפות, ולעיתים באופן הרבה יותר ישיר.

מהו הבור שבי ? – כפי שציינו לעיל-  הבור הוא נזק פאסיבי. כיצד אני יכול להזיק מבלי לעשות דבר ? לפגוע מבלי להכות, לנשוך, לדרוך, לאכול את זולתי ?  נראה כי ישנן עיתים בהן אני נדרש לפעול לטובת האחר ועצם הפאסיביות שלי ממש מזיק. למשל, יכול להיות שאני עכשיו לא עושה דבר רע. אני פשוט מטייל לי בטבע, או משוחח עם חבר, או אפילו עושה מצווה- עושה חסד או לומד תורה, אך באותו הזמן שבו אני עושה את המצווה אני גם נעדר מביתי ובו אשתי וילדי שמאד מאד זקוקים לנוכחותי, תמיכתי ועזרתי. זה לא רק שאני לא נמצא בבית, אלא ברגע זה בתוך ביתי נוכחת מאד העדרותי, שכן בביתי תלויים בי. הבור נדרש כאן לא רק כפאסיביות, אלא אף כהעדרות, כחלל פנוי, כמו חלל הבור הריק. באותו האופן מזיקה גם ההיעדרות של מורה מכיתתו, של חבר קהילה מעשייה קהילתית בקהילתו ושל יהידי מהמניין בבית הכנסת.

 הנזק של הבור לא חייב להיות דווקא על-ידי העדרותי,אלא גם כאשר אני נוכח , אך נוכח באופן פאסיבי : יכול להיות שאני דוקא כן נמצא בביתי, אך עסוק בשלי ומתעלם מבני משפחתי . יכול להיות שאני משוחח עם מישהו שרוצה ליצור איתי קשר, ואני לכאורה מדבר איתו ומתייחס אליו, אך למעשה לא מקשיב לו באמת, לא מתעניין באמת  ולא אכפתי, בעוד שהוא כרגע מאד זקוק לקשר איתי.

מה זה אומר  ?

בהתבוננות פנימה מתבלט לנו כי  קשה מאד, ולמעשה בלתי אפשרי, להימנע מלהזיק זה לזה. למי מאיתנו אין אגו שנפגע לעיתים ומשיב פגיעה (השור) ? אמנם התורה מתחשבת שהזיק ב-3 הפעמים הראשונות (שור תם) ומחייבת רק בחצי נזק , אך גם חצי נזק זה הרבה, מה שאומר שכבר בפעם הראשונה שאנו פוגעים במישהו עלינו לקחת אחריות.

ומי מאיתנו מסוגל תמיד להיות נוכח, קשוב, נמצא פה תמיד בשביל האחר ? הציפייה של התורה, על-פי התבוננות זו הינה יותר מדי גדולה.

ואמנם- הרבה מאד מצוות שבין אדם לחברו הינן בלתי אפשריות ליישום מושלם : מי מסוגל לעולם לא ליטור, לא לנקום, לא לחמוד ובכלל לאהוב את רעהו כמוהו ?

ולמעשה ,אף שהיישום כה קשה, עלינו להיות אחראים על כל מעשינו ולשלם על הנזקים התדירים אותם אנו גורמים זה לזה."אדם מועד לעולם", אומרת המשנה האחרונה של פרק ב', "בין שוגג,בין מזיד,בין ער ,בין ישן"ואם כך מצופה שצד האדם שבי יהיה תמיד מודע (אותיות מועד) וישלוט בצד הבהמי.   הנחת התשתית כאן הינה שכולנו קשורים זה לזה קשר בל יינתק, רקמה אנושית אחת חיה המורכבת מהמון תתי איברים, בני אדם, שמחוברים בהמוני קשרים וכל תנועה של כל אחד משפיעה רבות על כל בסיבתו הקרובה ואף הרחוקה, וגם העדרותו או חוסר השתלבותו בתנועה של הכלל ( כמו מישהו שכל גופו צועד קדימה, אך אחד מאיבריו משותק ומכביד ופוגם בתנועת הגוף כולו) מורגשים היטב לרעה.

ואכן, כל מעשה או אי-מעשה שלנו שמגיע ממקום של חוסר התחשבות, של אגו, של לחץ וחרדה, זוכה לענישה.הענישה הזו איננה לנזקקת לבית-דין כלשהוא, לא בעולם הזה ולא בבא, אלא קורית באופן טבעי (טבע= אלוקים=דין) ,כתוצאה טבעית ממעשינו. כאשר אני פוגע ,אני גם מביא בדרך כלל לפגיעה בעצמי, שכן זולתי נפגע ומשיב פגיעה בדרך כלל, ומעבר לכך אני גורם לפגיעה ברקמה האנושית הכללית –מה שממילא יפגע גם בי בעקיפין.

מה עושים עם זה ?

המודעות למה שאני מחולל בעשייתי ובאי-עשייתי הלא רגישה עשוייה לקדם אותי הן בעבודת האתכפייא והן באתהפכא.

באתכפייא- אני רואה כי השור שבי מתחיל להשתולל, ואז אני מרסן אותו. רעייתי, חברי, הנהג בכביש, מדבר אלי לא כל כך יפה ואני נפגע, פגעו בכבודי, ערערו אותי ותנועת הנגיחה/נשיכה/הכשה/שריטה מתחילה להתחולל בקרבי, ואז אני עוצר אותה. קושר את הכלב. נועל את השור ברפת. זה קשה מאד כי זו תנועה אינסטינקטיבית. זה קשה כי אני לא מספיק מכיר את עצמי. זה קשה כי עצם המודעות לא תמיד עוזרת. אני יכול להיות מודע ובכל זאת לנגוח. וחוץ מזה אני משכנע את עצמי שבאמת ראוי עכשיו לנשוך את זולתי , כי הוא ממש ממש לא בסדר ולא רגיש ולא אוהב אותי ולא רואה אותי כמו שאני באמת והוא מתמקד רק במה שאני לא ולא מה שאני כן וכו' וכו'.  אז קודם כל צריך לקבל את זה שזה שזה קשה זה לא תירוץ ועלי להיות אחראי לבהמה שבתוכי, ודבר שני צריך גם ללמוד לקבל ולהכיל את עצמי. אם אני מודע לחרדה שלי (שהיא היא המקור לתנועת הנגיחה כי אני נוגח כאשר אני מדמה כי לא אוהבים אותי ומוצף בחרדה עקב כך) ומכיל אותה- אז אני יכול לבחור באפשרות של לא לנגוח.( אגב, גם הבור נובע מחרדה, כי חוסר הרגישות שלי לזולתי וחוסר הנוכחות שלי נובעים מהקליפה שבניתי סביבי שניזונית כל העת מחרדת אי הקבלה ואי האהבה. אילו הייתי פחות חרד ויותר בטוח הייתי פחות מוקף בחרדה ובאגו ,פחות רואה את צרכי ויותר זוכה לראות את הצרכים של זולתי וממילא מתייחס אליהם.) חוץ מזה אני צריך ללמוד יותר ויותר לבטוח בעצמי ובה' יתברך (בסופו של דבר זה היינו הך) ולצמצם את רמת החרדתיות שלי. אני יותר ויותר מודע ועירני לכך שיש בי צד בהמי –חייתי, אך יותר ויותר נותן מקום ונוכחות לצד האדם שבי. לנשמה האלוקית.

באתהפכא- אינני נלחם בשור, ואינני קושר את הכלב, אלא משתמש בכוחותיהם כדי לתת. כדי לאהוב. איך עושים זאת ?

אפשרות אחת היא לנגוח –אך באופן מועיל. למשל- אני יכול לבקר מישהו, לכעוס עליו ולהוכיח אותו, אך מתוך אכפתיות ואהבה. את אשר אוהב- אוכיח. לעיתים האדישות הרבה יותר גרועה מהטחת הביקורת. אמנם התנאים לתוכחה מועילה הינם קשים, וצריך לבדוק את עצמי היטב לפני שאני עושה זאת, אך יש לכך מקום. וגם בחינוך צריך לפעמים לכעוס ולהעניש ולהוכיח- אך כמובן מתוך אהבה ומתוך רצון אמיתי לחנך, ולא רק לשחרר כעסים ומועקות.

אפשרות שנייה הינה להמיר את האנרגיה של תנועת הנגיחה החודרנית והפוצעת באנרגיה של אהבה חודרנית לא פחות ,אך מרפאת וממלאת את הנפש העייפה הפצועה הדוויה והצמאה של זולתי. אם אני מגלה אכפתיות כנה, מתעניין בו באמת ומנסה באופן כנה לחדור לתוך עולמו הפרטי והאינטימי כדי להיות איתו שם ולעזור לו- אזי החדירה מביאה להתמזגות המעצימה את שנינו.

יש גם אפשרות שלישית, למתקדמים, והיא לראות שמי שעכשיו פוגע מי עושה זאת כי הוא חש בעצמו פגוע או מעורער, ואז, כאשר אני רואה שבעצם פגיעתו בי הוא למעשה מראה לי כי הוא זקוק לי- אזי אני מראה לו את אהבתי, מחבק אותו וממיס את כעסו וממיר אותו לאהבה אלי.

גם הבור יכול להועיל באותו האופן- החלל הריק של הבור , תנועת החמיקה שלי מזולתי, יכולים להתהפך לחללים של הכלה ולתנועה של סילוק הצרכים האישיים שלי לטובת האחר. אני נמצא עימו ומפנה לו חדר בתוך ליבי, יוצר חלל בקרבי, נותן לו תחושה של בית. שיש מישהו שמכיל אותו ושהוא בית חם ואוהב בשבילו. זהו בור של מים, מי האהבה והחכמה והתורה ולא בור ריק וקר או בור של נחשים ועקרבים.            

היפוך תודעתי

בהתבוננות של האתהפכא אני רואה שלמעשה אותו מצב שבדרך כלל מהווה עבורי מכשלה גדולה ,הינו מצב שעשוי להיות גם הזדמנות גדולה. התלות העצומה שלנו זה בזה, ריבוי וסבך ומורכבות הקשרים שבהם כולנו קשורים זה לזה עלולים לגרום לכך שכל תנועה מגושמת ולא רגישה שלנו פוגעת כל כך בזולת היחיד ובכלל כולו, אך מהצד השני הינם גם הזדמנות לתיקון גדול. כל תנועה שלי שנובעת מתוך רגישות, מתוך עוצמה שאין בה חרדה, מתוך זיכוך של הבהמה והחיה שבי והמרת הכוח הזה לאדם הנדמה לעליון שבי עשויים להאיר אור נפלא בכל הסובב אותי.

(בעזהי"ת אנסה להתייחס בהזדמנות אחרת לכוחות השן,הרגל והאש שבנו ולהבנה עמוקה יותר של מקור החרדה)